כתיבה פורקת

מאז שפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי הרבה ביקורות ושאלות מקרובים אלי,
היו פעמים שהרגישו שחשפתי יותר מידי, שנחשפתי יותר מידי
עלו שאלות ותהיות מאנשים קרובים
גם תגובות ורגשות שהתעוררו אצל אנשים שבכלל לא מכירים אותי, לא ראו אותי מעולם
שריגשו אותי, היו חברים שאמרו שלמדו להכיר אותי אחרת

יש כתיבה יוצרת ויש כתיבה פורקת, אני כותבת כתיבה פורקת
אני לוקחת את כל מה שיושב לי על הלב, מקפצ'צ'ת ויורה החוצה.
זוכרת שעוד לפני שידעתי לכתוב היה לי שפה מיוחדת ובגיל חמש לפני כיתה א' היו לי מחברות מלאות בכתבי סתרים, התכתבתי עם פיות
עם השנים המילים הפכו בעיקר לשירים, לרשימות, לברכות והיום לשיתוף
אני לא כותבת כדי שיגידו שאני בלוגרית מהוללת, או יוצרת מדהימה
פשוט ככה יותר קל לי, להגיד לעצמי ולאחרים מה אני מרגישה
בלי לפחד מביקורת או ממה יחשבו עלי
זאת אני, על כל הטוב והרע שבי, על כל הפחדים, החלומות והחששות שלי
בתקופה האחרונה גיליתי שדווקא השיתוף הזר הזה מספק לי נחמה,
גורם לאנשים להזדהות ולהגיב לי ממקום של אי דעה קדומה, נטול הכרות
במשך שנים כתבתי בזהות בדויה, כנראה שהיום בצורה מסוימת הפסקתי לפחד, בעיקר מעצמי
בדיוק עכשיו, כשאני חולה מול המקלדת ומרגישה רע,
מרגיש לי טוב לפרוק כאן את הרגשות שלי ולא להצטדק עליהם.

יש אנשים של מילים, כאלה שיותר קל להם להסביר עצמם בכתב, לדבר או לשתף
היום זה דבר שכבר לא צריך להתנצל עליו
מילים מזכירות לי כמה אני אוהבת לקרוא ולהקשיב להם יותר מפעם,
להיות קשובה יותר שמדברים איתי, להיות קשובה יותר אלי, לקולות שבי
אחד המנהגים שהכי מאפיינים אותי הם לשמוע מילים,
ששיר נכנס לי ללב אני שומעת וקוראת כל מילה שבו,
בדיוק היום שלחו לי שיר שלא קראתי קודם ונראה לי כסיום טוב (הדגשתי בכוונה חלק מהם);

את תלכי בשדה / לאה גולדברג

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי בשדה לבדך...

ולמי שרוצה לשמוע-

שבוע טוב!

דמיון חופשי

אני חיה את השיר הזה יותר מתמיד עכשיו, תמיד אהבתי אותו.

מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה חיה יותר מתמיד, חווה, מתרגשת, עצובה ושמחה, בוכה וצוחקת
נותנת לעצמי להיות מי שאני בלי ביקורת ובלי מעצורים
 מרגישה, שלעתים בעיצומו של תהליך יוצא יותר להסתכל קדימה, לעבר המטרה
 פחות להתייחס לשינויים או למה שקורה בדרך, פחות לחוות.
אני מנסה לחוות כל רגע בחיים שלי, בעיקר בגלל שלאחרונה ראיתי גם בכמה קלות אפשר לאבד אותם.
התהליך הזה שחלק מפחדים ללכת בו, ההכרות עם עצמך, עם כל מה שכרוך בכך, הוא לא קל
אני בחרתי בו.
התקופה האחרונה הראתה לי בדרכה האכזרית כמה קל לאבד הכל,
הכאב שמכה בלי יכולת להבין או לשלוט מהצד, לראות אדם אהוב קמל למולך
 פרידות, דבר שמעולם לא הצטיינתי בו, גורמות לי להסתכל על החיים אחרת,
לשמוח על המסלול שבחרתי.
בין העצב יש גם שמחה, רגעים יפים- רגעי דמיון חופשי,
בהם אני מרשה לעצמי לקחת אותם ולהפוך אותם למציאות קיימת.
תקופה לא קלה אבל מלמדת, גורמת לי להרגיש שההכרות הזאת עם מי ומה שאני
הופכת אותי לאדם שלם יותר עם עצמו ועם הסביבה.
פעם ראשונה בחורף שאין לי רצון להיעלם עד הקיץ,
הריחות והסערות האלה ממחישות לי בצורה הכי טבעית שגם זה חלק מתהליך, כמו שלי. 

סטירות של החיים

סטירה מצלצלת,
לחי ימין שלי כואבת
עד שהיא מחלימה באה לחי שמאל, מקבלת אחת רצינית שמעיפה לי את הפנים הצידה,
הראש מושמט, המבט מסתכל ואומר בלי מילים: למה?
יש שאלות שאין עליהם תשובה
הדבר היחיד בר השוויון פה הוא- לידה ומוות
כולנו נולדים, בלי בחירה כמובן וכולנו מתים
בלי הבדלים

מדהים, פה אין אפליה
בבסיס שלנו גם אם נתכחש לזה, כולנו בסוף נמות, אין מה לפחד חברים
קשה לקלוט, קשה לקבל, אבל אלו החיים

שאלות שעולות לי לאחרונה- האם כל רגע בחיים שלי מנוצל?
אני מפרשת את זה שונה, מאמינה שאם אני כאן אני משתדלת לעשות טוב
לקבל את עצמי ואת הסובבים עד כמה שניתן
לקבל גם דברים פחות טובים, המשימה הקשה ביותר עבור כולנו
ההתמודדות

לקום בבוקר, לחיות, פשוט ככה
לחיות גם אומר לבכות, לצחוק, לשמוח
לחבק ולאהוב, לכעוס
פשוט לחוות כל רגע, כאילו זה הרגע האחרון
הכל בסדר, גם אם תחשבו שאני מוזרה, שונה, או משעממת
טוב לי עם זה

כשאלך יום אחד, אוכל להסתכל אחורה ולהיות שלמה עם הימים האלה
כי חייתי אותם, כל רגע ודקה מהם
פשוט ככה

ימים של שקט

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים

חודש, חודשים?
סוג של הדממת מערכות,
הולכת לישון מוקדם, קמה מוקדם, קוראת
נוסעת לעבודה באופניים דרך הפארק, ריח של אקפליטוסים באוויר, אחד הריחות האהובים עלי
אין דרישות
אין הפרעות
שקט, שיש בו סוג של ריק
ריק טוב

קשה לי עם שקט, אף פעם לא הסתדרנו טוב, יחסי אהבה שנאה
גם בתקופה במושב, אהבתי את הרגעים האלה ועם זה היה לי קשה איתם
מוזר, לפעמים מה שהכי רוצים מתגלה גם כקושי
פתאום השקט נעים, מזכיר לילות של שמיים מלאי כוכבים בסיני, המקום הכי אהוב עלי
ונמצא פה בבית

יש עצב, לא אשקר, בא והולך
אבל פתאום רגוע, אין ציפיות ואין דרישות
הרבה לבד, נוסעת לבד על האופניים, יושבת בים, ביפו
עוד ספר, עוד שיחה טובה עם עצמי, בשקט קל לנו יותר להכיר
אני ואת, את ואני
ימים של שקט, טוב להיזכר איך שהם נראים.

רגשות אשם

אני משתייכת לסוג האנשים שיש להם כל הזמן רגשות אשם,
תחושת ה"לא בסדר",
אפילו אם זאת הקטנה ביותר,
היא לא זזה ממני, אוכלת כל חלקה טובה
"את לא בסדר"

בראש שלי מתחילות תיאוריות שונות ומשונות למצב הזה
לא מצדדות בצד שלי, לוקחות את הצד המאשים
אני לא יודעת לריב, לא לשים גבולות

סולחת בקלות, אולי מצפה שגם לי יסלחו בקלות, מה שלא קורה
החולשה הזאת שקופה, לעתים נדמה לי שאנשים מנצלים אותה, לעתים לא
אני נוטה לסלוח במהירות

בזמן האחרון שמתי לי קצת גבולות, דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם
מצד שני, כמו כל אדם מתגלות בי החולשות
חשבתי לעצמי שאולי באספקט הזה כדאי גם לשים גבולות, מעט פרופורציות

אולי זה סתם יום רע, יום ראשון שכזה
מחר יום חדש, זאת נחמה שלעולם לא נגמרת

ילדה של חמישי

יש לי יומיים בשבוע שהם רק שלי, אותם אני לא חולקת עם אף אחד
מצחיק, יום אחד מסמן את תחילת השבוע והשני את סופו

התחלתי לרקוד, בימי חמישי
תמיד ידעתי שלרקוד אני לא יודעת, אבל חלמתי
נולדתי חסרת קורדינציה וחוש קצב.

בתור ילדה רציתי להשתתף בחוג ריקוד,
ללבוש את החצאית של הבלט, לא העזתי לבקש
שכבר הלכתי, התביישתי בעצמי, במראה שלי, בעובדה שלא ידעתי לזוז
מסתכלת על כל הבנות מהצד ומקנאה
חוזרת הביתה אפילו יותר עצובה ממקודם

עברו שנים ואני המשכתי לפחד לנסות לרקוד

אזרתי אומץ והתחלתי לרקוד בימי חמישי!
עומדת עם קבוצת נשים בכל הגילאים, שומעת מוזיקה לטינית וזזה כמו מפגרת
נראית דבילית ולא אכפת לי, מסתכלת על המורה מנענת את הטוסיק ומנענעת גם,
לא מסתכלת עלי במראה- אני כבר לא שמנה מידי, לא עקומה, לא משקפופרית, לא מוזרה
אני מי שאני וסלחנית
צוחקת, מחייכת, קופצת הכי גבוה באוויר, מרימה ידיים, מוחאת כפיים ומקבלת אותה,
את הילדה שלא הייתי, שהדחקתי
מוציאה אותה לחופשי, שמחה להכיר אותה קצת והיא צצה כל פעם מחדש
קופצת מאושרת שהיא סוף סוף רוקדת ומרגישה שזה הכי יפה בעולם
אוהבת אותה מאוד, את הילדה הזאת, נותנת לה גם לבכות אם בא לה,
גם ככה לא רואים במשקפיים :)

אני אוהבת את ימי חמישי

מעצבן אותי

נהיה קשה לכתוב, נהיה קשה לצאת מהבית,
רק להתעצבן לא נהיה קשה-
על מה לא?
יום קשה בעבודה, בית מלוכלך
צלחות בכיור
חוסר קרדיט או פרגון
מס על מלגות לסטודנטים
קילו יותר או פחות
אורז שנשרף...
יאללה מה נהיה איתי,
גזרתי ציפורנים והורדתי את הלק לאות מחאה,ברדקיסטית אמיתית
מנסה להעסיק את עצמי במחשבות על העיקר ולא על התפל
רק שאת העיקר קשה לפעמים למצוא...
אין שוקולד במקרר ולא חלב- למה אני לא קונה חלב לעזאזל?
לא ברור לי כל הנושא הזה
אין לי כוח לצאת, עוד דרינק, עוד פלרטוט, עייפתי מהשטויות
ספר חדש וניסיונות מניעה משימי להתאבד יותר מרגשות אותי
הכל שטויות ,באמת
הפגנה הבאה שתהיה למען זכויות הסטודנטים אני באה, לא סטודנטית,
אבל בחייאת זה מעצבן לא?!

מתחשק לי

מתחשק לי להגיד לך
שלמרות הזמן והמקום הייתי שמחה להכיר אותך
מה הצבע שאתה הכי אוהב
איך אתה שותה את הקפה
מה החלומות שלך

להכיר אותך
למרות הכל
בגלל המסכה שעוטפת אותנו לא נוכל

אני יודעת.
מאוד רציתי,
גם לי יש מגננות
החומות האלה...

קשה בחושך
באור רואים את צבע העיניים שלך יותר טוב
ובכל זאת
רציתי 

תרבות יום ד'

יש לי פחד מהלבד
מהשעמום
מהעצב
מההתעסקות
מכל מה שקשור בלהתמודד עם עצמי

התלבטתי הרבה אם לדבר על זה ולחשוף את זה בכלל,
אבל כחלק מהמלחמה בפחד הזה אני גם כותבת על הכל
כחלק מעבודה שמטרתה להלחם בפחד הזה וברבים אחרים החלטתי על תוכנית שחלק ממנה יהיה יום בשבוע שאותו אקדיש למשהו שמעניין ומסקרן אותי, לבד.

החלטתי ללכת למרכז לקבלה, להרצאה שנקראת "ללמוד לאהוב", זה היה נשמע לי אירוני פאטתי ונכון,
דיוושתי את עצמי לכיוון המרכז להרצאה של יום רביעי.
כבר בהתחלה לא אהבתי את הרעיון המטופש שלי, הרגשתי דבילית, כל הקמעות מסביב גרמו לי לרצות לברוח הביתה אבל החלטתי לתת לי ולהם צ'אנס ולהתאזר בסבלנות.
ניגשה אלי אחת המדריכות והתעניינה מאיפה הגעתי ואם למדתי בעבר, סיפרתי לה שבמסגרת השירות הצבאי למדתי קבלה אבל באופן כללי, הסבר מרבנים.
היא ענתה לי ש"הקבלה היא אנטי דת ורוחנית",
מעניין מי קונה את זה בכלל
והרגשתי את העלבון והתסכול עולים לי במעלה הגרון, קוראים לי ולתוכנית שלי מיותרת וצועקים שאין תקווה.
במהלך ההרצאה מצאתי את עצמי מאזינה לאנשים המציגים עצמם בשמם, את המזל שלהם (בשלב הזה ממש כבר גיחכתי לעצמי), יצאתי עם הרבה תחושת תסכול אחרי שעתיים שלמות,
חשבתי ששם ילמדו איך זה לאהוב באמת, את עצמך.
אין נתינה וקבלה יחד אמרו.
אמרו ואמרו.
ואמרו

ביום שישי כבר לקחתי את עצמי לחנות יד שנייה הכי קרובה ואהובה עלי, קניתי ספרים שמעניינים אותי
לעשות לביתך הם אמרו
וכך עשיתי
את המרכז לקבלה שמתי בצד ובדרך שמתי במרכז את הקבלה לעצמי ואת מה שאני אוהבת
לא נותר אלא להמשיך להתמודד עם הפחד בדרכים אחרות, בשבילי לפחות.
כי ככה זה לאהוב את עצמך

המלחמות שבפנים

לפעמים אני מרגישה פיצול אישיות חזק בפנים
מלחמת המינד, הראש, ההיגיון בלב, ברגש, בתחושה שבגוף
המלחמות האלה כ"כ חזקות עד שלפעמים אני כבר לא יודעת מה אני בכלל רציתי להגיד
או לעשות , או מה בכלל חשבתי
וזה בכל דבר
מרגיש כאילו השניים האלה נהנים מההתנצחות הבלתי פוסקת אחד בשני
הלב אומר: אני מתגעגע
הראש אומר: זה רק נדמה לך, את לא באמת מרגישה את זה- זה אשליה, את מכירה אותה
הלב עונה: אבל אני באמת באמת מתגעגעת
הראש שוב עונה: נו באמת? לכי תעסיקי את עצמך ותפסיקי את השטויות האלה מייד

זה כ"כ מעייף לפעמים,
אין פלא שאני כל הזמן עייפה (למרות שיש לי B12 נמוך)
שוב קוראת מייל ונזכרת, הרגש מתעורר
הראש נכנס למצב כוננות מוגבר: מה את חושבת לעצמך? אין לך מה לעשות? אין עבודה? באמת...

ואני בדילמה הנצחית שלי- למי להקשיב? מי ינצח בסופו של דבר?
מצד אחד- להקשיב ללב דורש אומץ, ויש לי הרבה
מצד שני הראש אומר שיש בזה כ"כ הרבה חוסר הגיון וישר מביא לי אלפי תיאוריות להסבר פסיכולוגי
ו/או מעשי ל"בלבולי המוח" של הלב
"מה את מקשיבה לפאטתית הזאת?" "כל החיים תתקעי על שטויות?, נו באמת"
נראה שבד"כ בהתייעצות הסטט' נוטה להגיוני, כך שהראש מקבל עוד קודם כמה נקודות זכות
הלב מתוסכל, מרגיש אפליה על רקע מגדר וגזע

והמלחמה נמשכת כל הזמן בתוך הגוף שלי...
לפעמים אני פשוט רוצה לכבות את כל הניגון הפוסק הזה ופשוט,
פשוט להקשיב לזוהר ארגוב ולשקוע בדיכאון עמוק

על בנאליות וחופשה עם אמא

מלטה.
טסנו כל החברה,
לקחתי את אמא
עכשיו אני במקדונלדס, כי יש פה קליטה וזה לא עולה לי כסף
התלוננתי שלא קיבלתי תגובות על הפוסטים האחרונים,
פתחתי את המחשב וקיבלתי תגובה,
שהפוסט בנאלי, שאני לא חושפת את הבעיות האמיתיות שלי
אולי זה נכון, הפחד הזה להעמיד על במה את כל הכאבים, ההפרעות האמיתיות שלי
הפחדים

אני עם אמא שלי, בחופשה הראשונה שלנו ביחד אי פעם,
מגיע לה לאמא,
החלטתי לנסוע כי רציתי לקחת אותה, לתת לה חופש כמו שצריך.

קשה,
בכלל לפני הטיסה, אמרתי לשותף שלי שקשה לי, והתחלתי לבכות כמו מפגרת, אולי מהתרגשות ואולי מפחד להיות עם אמא.
ובכלל פה, אני מגלה כמה אנחנו דומות, וזה מפחיד גם,
ופתאום יש שיחות לתוך הלילה, עצבים לפעמים ואהבה גדולה
אמא שלי,
כמה שהמילה הזאת מורכבת בשבילי
משחקת לי עם אמא כל השנים במשחקי תפקידים, אני אמא, היא אמא
מנסה להסביר לה על השנים שעברו מאז שעזבתי את הבית,
על אהבה,
על קשיים,
על שמחה

הרבה מרחק, והרבה קרבה, המורכבות הענקית הזאת שביחסים בינינו ובכלל בין אמא לבת
היו שנים שכעסתי ולא הבנתי
הולכות בסימטאות, הרומנטיות האלה, כל היופי הזה,
העיניים שלה שדומות לשלי, כולה בעצם
מתחילה לגלות בה צדדים שונים
ובכלל בשנים האחרונות אני מנסה יותר לסלוח, יותר להבין, עם כל הקושי הכרוך בזה

ולראות אותה, את אמא שלי, פתאום בתור אישה, חברה, ופחות בתור אמא
ופתאום להבין, להפסיק לדרוש
כמוני, עם כאבים משלה, צלקות משלה, חורים משלה...
ובכל זאת ברחתי מהמלון עכשיו כדי לכתוב להוציא הכל, לנסות להבין
וגם אם עדיין כמה שלא אנסה לא אוכל לקבל אותה בדיוק כפי שהיא, כמו שהיא לא תוכל לקבל אותי כפי שאני
אבל קל יותר
להבין פתאום את מה שלא הבנתי קודם,
ובגלל שאני יודעת שהיא לא תקרא את זה, אני רוצה לשתף ובעיקר להגיד לעצמי בקול גדול
שאני אוהבת אותך אמא,
באמת באמת...ואני מבינה את הכל
ובעיקר אותך
גם שקשה, אחרי הכל את אמא שלי...

ודווקא פה במקדונלדס, שאני שונאת, בפינה, הכי נוח לי שלא יראו אותי,
מקנחת את האף בשרוול, את העיניים ואומרת את זה פה על הבמה האישית שלי,
לא מפחדת שתגידו שאני בנאלית או קיטשית או סתם...

התחלתי לקרוא את לא שם זין של דן בן אמוץ, ספר מעולה
ממש יפה פה במלטה

חצי האי

סיני,הפעם הכמה? כבר הפסקתי לספור...
השנה זאת הייתה הפעם השנייה, השלישית מאז ספטמבר האחרון.
כמו בכל פעם ארזתי תיק קטן, שש בש וספרים שלא מצאתי זמן אליהם בבית
מדהים כמה מעט אתה צריך בשביל להנות במקום, רק ים, שמש, חול והרבה הרבה שקט...
טיילתי בהרבה מקומות עד היום, ואין מקום שגורם לי להרגיש כמו שם
השלווה הזאת שעוטפת כל חלק וחלק בגוף שלך, כמו שמיכת  פיקה ישנה ונעימה בקיץ.
החלטתי הפעם לגוון מהחוף הקבוע שלי בראס, ולנסוע הפעם צפונה יותר לנואיבה, למקום שנקרא נחיל אין,
צימרים באמצע המדבר.
כבר בנסיעה הגעתי לתמונה שיותר מכל מסמלת עבורי את סיני, את תחושת החופש- מבצר סלאח א-דין

וכבר כל הגוף רפוי יותר, רגועה, בפנים שמחה והתרגשות, להגיע כבר, להיטבל, להישטף, להתאזן :)
איך שהגעתי החלטתי להוריד את כל הזיעה שנדבקה אלי בדרך ופשוט להישטף מהכל,
נכנסתי למים.
במהלך ה-4 ימים הבאים דאגתי לעשות את מה שהכי חשוב לעשות בסיני- להירגע, לנשום עמוק לשתוק
מה שכ"כ קשה לי לעשות עם כל הגירויים בעיר.
מדהים שכל הדברים שסובבים אותי בחיי היום יום- אינטרנט, בתי קפה, עבודה, חברים, טלפון, חנויות...
לא מצליחים לספק לי את מה שאני מוצאת בסיני בלי כל אלה- שקט, שלווה, השקטה של המערכת הזאת שלא מוצאת סיפוק
הכל בעזרת מים צלולים, בקבוק של מיץ גואיבה קר ונוף אינסופי של מדבר...

מחר כבר נחזור לעבודה,
הפעם רגועה יותר,
שלווה יותר ועם דלקת אחת באוזן...


עד לפעם הבאה בסיני, נשאר רק להתגעגע ואולי ללמוד איך לחוות ולייצר סיני גם כאן, בת"א...

שבוע טוב,
לירון

חופש!!!

אני אוהבת את תקופות החגים, כל חג לא משנה מה-
העיקר שקיימת בתוכו האפשרות להתבטל וללכת לים, אלו פרמטרים חשובים שאי אפשר לוותר עליהם לדעתי.
החל מיום רביעי ועד להיום בעצם העסקתי את עצמי בלא כלום, זה היה נהדר.
פעם הייתי ממש פעילה, מאז שהתחלתי לעבוד בתפקיד הנוכחי, שכולל בתוכו יתרונות נהדרים אבל גם את העובדה שצריך להיות זמין, כל הזמן, גם בחופשים חגים ומועדי ישראל.
היום לדוגמא- קמתי ב12, אחרי 12 שעות שינה, שזה לפי דעתי סימן לזה שאני מאוד רוצה לחזור להיות מתבגרת, להתלונן על זה שאף אחד לא מבין אותי ולשנוא את ההורים שלי, לא כולל את אלמנט החצ'קונים על הפנים.

החלטתי שזאת הזדמנות נהדרת להתחיל לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן-
לראות טלוויזיה, כיאה למתבטלת אמיתית וגם לצאת ולשתות... בלי להיות בלחץ של "מחר צריך לקום לעבודה"
אפילו התחלתי לראות מחוברים, אני חייבת להודות שאחרי נדנודים מחברים הבנתי שמדובר בקונספט ציני ואמיתי, הגדרתי לעצמי מטרה של חמישה פרקים בכל יום.
 אני עדיין מתעסקת בשאלה איזה מהנשים יותר ממורמרת, והאם ככה אני אראה בעוד כמה שנים?... די מדכא.

היום הלכתי לביקור השבועי אצל סבתא שלי, שתינו קפה קר, עישנו מלא סיגריות, היא התלוננה שהחיים נוראיים, שהיא שונאת את כולם,  שום דבר מיוחד למעשה...
בדרך חשבתי לעצמי מה כדאי לעשות הלאה, כמה טלפונים העלו את התשובה שבשעות הקרובות זה יהיה כלום, זה טוב, די התרגלתי לרעיון.

אני מנסה לאלף את שימי - הגורה החדשה שלי שבתמונה,
עד לפני כמה ימים חשבנו שהיא זכר בכלל, החלטתי להשאיר לה את השם כי אני מאמינה בשוויון זכויות אמיתי.
היא נראית לי בעלת פוטנציאל להיות גורה מחוננת!
בוויכוח שעלה עם חברה טובה, היא טענה שאי אפשר לחנך חתולים, אני טענתי שהכל אפשרי,
זה מוטו שאימצתי ישירות מבית היוצר של של המ"פ בגבעתי, הוא גם טען שאין כזה דבר לא, זה רק כן במסווה מתוחכם, אדם יקר.

אני מבלה יותר ויותר עם עצמי, השותף בחופש, רוב החברים בחו"ל ומ' במילואים, חייבת ללמוד להיות לבד עם עצמי, אני שונאת להיות לבד כי אני משתעממת ממש מהר ואז מתחילות לי כל מיני מחשבות אבדניות
בגלל זה אני פה כותבת לכם כל מיני שטויות ומצפה שאתם תקשיבו לי.

בכל מקרה, החלטתי שלהיות לבד זה נהדר, זמן מצוין להעלות עוד פוסט, לסיים את הספר שלי שכבר חודש יושב ומחכה שאסיים לקרוא את הפרק האחרון, אאלף את שימי להיות גורת סופר על,
אנקה את הבית (בתקווה מתישהו שתהיה לי מוזה למטלה הבזויה הזאת) וארגיש שניצלתי את הזמן בצורה הכי אפקטיבית.

בינתיים ועד לירידה המתוכננת לחצי האי, אני אאחל לכם המשך בטלה נעימה,
וחג שמח :)

להנות מהדרך

מאז הפוסט האחרון שכתבתי, אני כל הזמן מעסיקה את עצמי במחשבה מה אני אכתוב עכשיו?
מה יעניין?
על מה אני אקבל תגובות?
האם יאהבו את זה?
כך יצא שכל רעיון שעלה לי, או חשבתי עליו נראה לי מאוד בנאלי, יומרני, מצ'עמם...
פתאום כל ההתלהבות שהייתה לי שפתחתי אותו, כל האומץ שלקח לי כדי לעשות את הצעד, התגמד למול התהליך
היה לי לא כיף, מבאס...לא היה לי חשק בכלל לכתוב.
ביום ראשון שאלו אותי, האם אני דואגת להנות מהדרך?
והאמת שזה די מאפיין אותי, מסמנת כל פעם מטרות וחלומות חדשים ודואגת להשיג אותם... תמיד יש שאיפות, מטרות וחלומות חדשים, נכון?
אני שוכחת להנות מהדרך...
אני זוכרת את הטרק שעשיתי לפני כמה שנים בנפאל, כמה התלבטתי איזה מסלול לעשות,
מה לקחת, עם מי ללכת, איך להגיע, איזה ציוד חובה לקחת...הבנתם בטח.
תוך כדי הטיפוס שכחתי להנות מהנוף, מהכפרים המהממים שבדרך, עכשיו במבט לאחור שאני מסתכלת בתמונות אני נזכרת יותר, אבל כל מה שעניין אותי באותו רגע הוא להגיע לפס- הנקודה הגבוה ביותר ולעלות אותה, ואחרי כמובן כמו תמיד היו לי כבר תכניות ל-3 חודשים הבאים,שתוך כדי הטיפוס התעסקתי בהם די הרבה...
זה קורה כמעט לרבים מאיתנו-
מכינים ארוחת ערב לחברים, מארחים, תוך כדי שוכחים שהערב עצמו היה בכלל בשבילנו, שנהנה, כל מה שחשוב הוא אם יש מספיק אוכל, לדאוג שאף אחד לא נשאר לבד, כלים, קינוח וכדומה...
חופשה משפחתית? שכנו גם לתת זמן איכות למשפחה עצמה, הרבה פעמים אנחנו פשוט מרוכזים בשטויות, בדברים הקטנים והמעצבנים ושוכחים...
שוכחים להנות מהדרך
אז לאלו שקוראים ואומרים לעצמם שהם תמיד נהנים מהדרך, כל הכבוד לכם! אבל אולי רק אולי תזכרו באותה פעם שנסעתם לטיול ונתקעתם בפקק או שהייתם בשדה והיה מלא תור...
אם לא אתם במקום מעולה, ספרו לי את הסוד,
בינתיים אני אנסה לבד, לאט לאט, להנות מהעכשיו, להסתכל על הנוף שבדרך, להריח, להרגיש ולחוות.
לשתות את הקפה שלי תוך כדי שאני כותבת לכם פה, ללטף את הגור/ה שלי (אנחנו לא יודעים אם הוא בן או בת עוד... ) ולשמוח שכתבתי לכם על מה שבאמת בא לי,
שנהניתי מהדרך :)

צ'או לבינתיים,

שיהיה חג שמייח

סליחה קלה

                                                    

יום כיפור מתקרב, ליום הזה תמיד הייתה השפעה חזקה עלי

כולם מבקשים סליחה מכולם- האם אנחנו באמת סולחים?

הקלות שבה אנחנו אומרים- סליחה, סלחתי

אבל בלב, בגוף עצמו אנחנו זוכרים, לא שוכחים ולא סולחים.

לא סלחתי באמת.

את המסיבת פיג'מות של כיתה ו', אני זוכרת עד היום- כמה רציתי להיות מוזמנת

מקשיבה לתכניות מהצד ומתפללת בלילה חזק- הלוואי שיזמינו אותי הפעם, הלוואי!

אני זוכרת את היום של ההזמנות לבנות בכיתה ועד עכשיו, יותר מעשור אחרי, עומד לי העלבון בגרון-

אותי לא הזמינו

השתלשלות האירועים לא רלוונטית, אבל עד היום אני זוכרת את התחושה של להיות שונה, לא כמו "כולם",
להיות לבד

שנים עברו, אבל אני לא שכחתי ולא סלחתי.

על צלקות הילדות, כמו לכולנו, התווספו צלקות חדשות- אהבה, אירועים קשים, מוות, פיטורים

חוויות החיים הבוגרים

לפני מס' חודשים נסעתי על האופניים, נתקלתי בחבר רחוק, שהיה איתי באותה כיתה ביסודי.

הוא היה נראה קורן והסתובב עם שרשרת הוואי לבנה, באמצע ת"א, מה שהיה די משעשע

כישבנו במרפסת בדירה, מעבירים חוויות מהשנים שלא התראינו, הוא שאל אותי אם סלחתי
עניתי שכן

"לירון, רואים שלא סלחת, באמת" 

שאל איך זה להסתובב עם כל הכעס הזה בפנים, כל המשקל שלו

טען שזה נורא כבד, לדעתו איזה חמישים אחוז ממשקל הגוף, לפחות

ליוויתי אותו שהלך מסתכלת עליו נעלם לי מהעין,
כמה קל הוא היה נראה ומחויך, קינאתי בו על האומץ

התיישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לבכות, הכול יצא

ואז התחלתי לצחוק והדמעות על הפנים

טוב להוציא את הכול

קמתי והלכתי, ניסיתי ואמרתי לעצמי- הפעם אני סולחת, אני סולחת באמת, גם לי!

על השנים שהסתובבתי עם הכעס העצום הזה בתוכי
על העובדה שקרו דברים גם לא באשמתי

הרגשתי טיפה קלה יותר

מאז ירדתי קצת במשקל הכעסים,
היום אני רוצה להמשיך לנסות בכל יום לסלוח אבל באמת, גם לי.

אבל אני עוד לומדת, כל יום מחדש.

*מוקדש לגיל

יום הצרכן העצבני

היום התחיל לי על רגל שמאל,
לא ישנתי טוב,
הייתי עייפה,
היו לי סידורים, שונאת סידורים!

התחלתי בסופר, הסניף השנוא עלי ברחוב ארלוזרוב,
רציתי לעבור דירה רק כדי לא להגיע אליו יותר, בסוף מצאתי דירה מדהימה- שכוללת גם את הסופר.
אני מגיעה בבוקר, אחה"צ ובערב התורים ארוכים מעייפים ומתישים...
2 קופות פתוחות, הלכתי לזאת עם התור הקצר יותר כמובן
"בוקר טוב", אמרתי
"כרטיס מועדון?" מזמזמת את המס'
"יש לך מעל 10 פריטים" נענתי
"אבל יש רק 2 קופות!!"
"רק הפעם אני אוותר לך" ענתה
מעצבן.

המשיך בעבודה, בדקתי את החשבונית של חברת הסלולר לקראת סוף היום,
חודש שעבר חייבו אותי על 90 שקלים- "עדכון חבילת גלישה"
הסכימו לוותר, אני כבר 10 שנים בחברה
אז הסכימו.
בחשבונית החדשה ההסכם שביני לבין הנציגה נעלם לו כלא היה
מעצבן, נכון?
אני משתדלת לא להתעצבן
התקשרתי שוב,
"מס' 18 בתור"
ניתקתי.

אני צרכן שקט,
כועס בלב, לא יוזם עצומות
לא מספר
משלים בשקט עם הדריסה.

חזרתי הביתה,
עצבנית...
הטלוויזיה פתוחה, חדשות ברקע, שוב פרסומת בפעם האלף

חברת הסלולר מזמרת לה בכל רגע אפשרי- "בשבילך"
הסופר בפריסה ארצית מזמר- "עושים הכל למענך"


פתאום חשבתי לעצמי מה היה קורה אם את כל תקציבי המדיה הענקיים היום משקיעים באמת בשבילנו,
בגיוס כוח אדם גדול יותר, באיוש עוד קופות, עוד מוקדנים, בתנאים יותר טובים לעובדים שתמיד נראים ונשמעים שלהם אין כוח אלייך ולא למקום.


מה היה קורה?
אבל כנראה שבראש שלי, בפנטזיית הצרכן שלי, החלומות ימשיכו להיות חלומות
ימשיכו לעשות טעויות, קופאיות ימשיכו לרטון, תורים יתארכו...
רק אני אמשיך לחלום, על ימים טובים יותר...

בינתיים אני אצטרך להסתפק בשלל המזמורים על המרקע ועל מסך המחשב.
.

הפרעות השנה החדשה

עוד שנה עברה.
אירוע, תאריך,מאורע...איך שלא אקרא לזה
אני תמיד הייתי אדם של רשימות
כזה שכל אירוע (שנה חדשה, עברית ולועזית, יומולדת, שנת לימודים, צבא, אוניברסיטה, עבודה...) עושה רשימה.
מה אני רוצה,
מה אני מאחלת לעצמי,
מה החלומות שלי, הסטיות שלי,
מה אני שונאת, מה אני רוצה שישתנה

ברכה לשנה חדשה,
להתחלה חדשה,
למחיקה חדשה, לטעם חדש, להישג, הכול

באופן די מפתיע, עברתי מאדם של רשימות לאדם של מעשים
הרשימות שלי השתנו
הברכות שלי השתנו

בשבילי, בשביל אחרים
כחלק מהמסע שלי התמידי, להבין יותר- אותי, את הסובב

לשנה החדשה איחלתי לעצמי הרבה אומץ ותעוזה כדי להגשים את החלומות שלי
איחלתי לי סבלנות, כדי לחכות להם, לתהליך הבלתי פוסק של ההשגה שלהם
איחלתי לי ולעולם להיות רחמן יותר, כלפי העצמי, כלפי האחר
איחלתי קבלה, של המצב כפי שהוא, שלעתים הוא לא הכי אופטימלי, לא הכי מספק
איחלתי שנה טובה יותר, לי ולכם


שנלמד, לקבל קצת את עצמנו, לפני שאנחנו שופטים אחרים, מצב וסביבה
שנלמד לאהוב ולא רק מול המראה
באמת לאהוב, את מי שאנחנו
אולי ככה יהיה לנו יותר קל לאהוב את האחר

אולי...

שנה טובה,
לירון