סליחה קלה

                                                    

יום כיפור מתקרב, ליום הזה תמיד הייתה השפעה חזקה עלי

כולם מבקשים סליחה מכולם- האם אנחנו באמת סולחים?

הקלות שבה אנחנו אומרים- סליחה, סלחתי

אבל בלב, בגוף עצמו אנחנו זוכרים, לא שוכחים ולא סולחים.

לא סלחתי באמת.

את המסיבת פיג'מות של כיתה ו', אני זוכרת עד היום- כמה רציתי להיות מוזמנת

מקשיבה לתכניות מהצד ומתפללת בלילה חזק- הלוואי שיזמינו אותי הפעם, הלוואי!

אני זוכרת את היום של ההזמנות לבנות בכיתה ועד עכשיו, יותר מעשור אחרי, עומד לי העלבון בגרון-

אותי לא הזמינו

השתלשלות האירועים לא רלוונטית, אבל עד היום אני זוכרת את התחושה של להיות שונה, לא כמו "כולם",
להיות לבד

שנים עברו, אבל אני לא שכחתי ולא סלחתי.

על צלקות הילדות, כמו לכולנו, התווספו צלקות חדשות- אהבה, אירועים קשים, מוות, פיטורים

חוויות החיים הבוגרים

לפני מס' חודשים נסעתי על האופניים, נתקלתי בחבר רחוק, שהיה איתי באותה כיתה ביסודי.

הוא היה נראה קורן והסתובב עם שרשרת הוואי לבנה, באמצע ת"א, מה שהיה די משעשע

כישבנו במרפסת בדירה, מעבירים חוויות מהשנים שלא התראינו, הוא שאל אותי אם סלחתי
עניתי שכן

"לירון, רואים שלא סלחת, באמת" 

שאל איך זה להסתובב עם כל הכעס הזה בפנים, כל המשקל שלו

טען שזה נורא כבד, לדעתו איזה חמישים אחוז ממשקל הגוף, לפחות

ליוויתי אותו שהלך מסתכלת עליו נעלם לי מהעין,
כמה קל הוא היה נראה ומחויך, קינאתי בו על האומץ

התיישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לבכות, הכול יצא

ואז התחלתי לצחוק והדמעות על הפנים

טוב להוציא את הכול

קמתי והלכתי, ניסיתי ואמרתי לעצמי- הפעם אני סולחת, אני סולחת באמת, גם לי!

על השנים שהסתובבתי עם הכעס העצום הזה בתוכי
על העובדה שקרו דברים גם לא באשמתי

הרגשתי טיפה קלה יותר

מאז ירדתי קצת במשקל הכעסים,
היום אני רוצה להמשיך לנסות בכל יום לסלוח אבל באמת, גם לי.

אבל אני עוד לומדת, כל יום מחדש.

*מוקדש לגיל