תרבות יום ד'

יש לי פחד מהלבד
מהשעמום
מהעצב
מההתעסקות
מכל מה שקשור בלהתמודד עם עצמי

התלבטתי הרבה אם לדבר על זה ולחשוף את זה בכלל,
אבל כחלק מהמלחמה בפחד הזה אני גם כותבת על הכל
כחלק מעבודה שמטרתה להלחם בפחד הזה וברבים אחרים החלטתי על תוכנית שחלק ממנה יהיה יום בשבוע שאותו אקדיש למשהו שמעניין ומסקרן אותי, לבד.

החלטתי ללכת למרכז לקבלה, להרצאה שנקראת "ללמוד לאהוב", זה היה נשמע לי אירוני פאטתי ונכון,
דיוושתי את עצמי לכיוון המרכז להרצאה של יום רביעי.
כבר בהתחלה לא אהבתי את הרעיון המטופש שלי, הרגשתי דבילית, כל הקמעות מסביב גרמו לי לרצות לברוח הביתה אבל החלטתי לתת לי ולהם צ'אנס ולהתאזר בסבלנות.
ניגשה אלי אחת המדריכות והתעניינה מאיפה הגעתי ואם למדתי בעבר, סיפרתי לה שבמסגרת השירות הצבאי למדתי קבלה אבל באופן כללי, הסבר מרבנים.
היא ענתה לי ש"הקבלה היא אנטי דת ורוחנית",
מעניין מי קונה את זה בכלל
והרגשתי את העלבון והתסכול עולים לי במעלה הגרון, קוראים לי ולתוכנית שלי מיותרת וצועקים שאין תקווה.
במהלך ההרצאה מצאתי את עצמי מאזינה לאנשים המציגים עצמם בשמם, את המזל שלהם (בשלב הזה ממש כבר גיחכתי לעצמי), יצאתי עם הרבה תחושת תסכול אחרי שעתיים שלמות,
חשבתי ששם ילמדו איך זה לאהוב באמת, את עצמך.
אין נתינה וקבלה יחד אמרו.
אמרו ואמרו.
ואמרו

ביום שישי כבר לקחתי את עצמי לחנות יד שנייה הכי קרובה ואהובה עלי, קניתי ספרים שמעניינים אותי
לעשות לביתך הם אמרו
וכך עשיתי
את המרכז לקבלה שמתי בצד ובדרך שמתי במרכז את הקבלה לעצמי ואת מה שאני אוהבת
לא נותר אלא להמשיך להתמודד עם הפחד בדרכים אחרות, בשבילי לפחות.
כי ככה זה לאהוב את עצמך