אני הולכת אלי

שומעת את כולם קוראים "עשר, תשע, שמונה"... ואני בעולם שלי,
תחושה מוזרה עוטפת אותי, תחושת פרידה והתרגשות
2010 הייתה עבורי שנה של שינוי
שנה שהתחילה בהתנפצות הלב לחלקיקים קטנים, כמו נמלים קטנות ועוקצות
התחלה חדשה מאפס- עבודה, דירה, חיים
שנה של פרידות מאנשים אהובים, מגוש פרווה לבן גדול, ממי שחשבתי שהייתי.

קשה לתאר את המסע הזה,
דומה למגדל של לגו, שהתפרק לחלקיקים ועכשיו מתחילים לבנות אותו מחדש, לבד.
לא תיארתי לעצמי שבסוף השנה הזאת אשב לי פה בת"א בגשם, עוגייה ענקית מרוחה לי על כל הפרצוף כותבת פה על מה שלא חלמתי שיקרה.

הולכת מהדירה בכרם לעבר הצומת,
רוצה להיטמע בתוך המרצפות המלוכלכות מהאנשים והמכוניות שעליהם
להיעלם, להפך לגרגיר אבק.

שבר שבר, גרגר גרגר, אספתי את עצמי למי שנהפכתי להיות, אותה אחת שגם עכשיו מפתיעה אותי
מכניסה לחיי אנשים חדשים, יקרים, אהובים שעטפו אותי בחום
מקבלים אותי כפי שאני- עם ההרס, העצב, הדמעות והנזלת שעטפו לי את הפנים
אותם אנשים שהיום נהפכו להיות החברים הכי טובים שלי.

קמה בבוקר, מגלה שיש סיבה לחיים,
מסתובבת לי כמו רוח בשוק- מריחה את הפירות, הירקות, הג'יפה על הרצפה
מגלה שהעולם ממשיך, שאולי הגיע הזמן שלי גם.

והוא הגיע- בדמות ספרים, סרטים, שירים
היו לילות של בכי, בקרים של שקט
וימים של יתמות, יתמות שלי מול ההתמודדות

לאט לאט, בלי ששמתי לב- אספתי את עצמי
מתחילה לגלות שיש סיבה, מתרגלת לשינוי הענק, בהתחלה בשקט ואז בסקרנות גדולה.
מי אני? בטח לא מה שחשבתי

אני מגלה כל יום מחדש כמה גדלתי בתקופה הזאת, כמה השינוי היה הכרחי
כמה הכאב היה נדרש כדי לגלות מחדש, להסתכל על דברים אחרת
היום ממקום אחר, אני יודעת שיש עוד הרבה מה לגלות וזאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי.

2010 יקרה, אפרד ממך יפה, בחיבוק גדולה מהול בדמעה קטנה
כזאת שמתחילה לנזול על הלחי ונבלעת בצוואר ואז בחולצה, נטמעת ונעלמת.
רציתי להגיד לך תודה, על כל המתנות שהענקת לי,
על האנשים הטובים שהכרת לי בדרך, גם אלה שכבר לא פה היום

ושלום לך 2011, מקווה שתהיי שנה מעולה, כמעט כמו הקודמת, מהולה בשמחה וצחוק
בחוויות חדשות, באהבה גדולה, בחקירה ולמידה של מה ואיך, פה- עכשיו- הרגע.

אני הולכת אלי,

אני.