בקיץ חם בעיר העתיקה ויש מלא מדרגות,
לפעמים אני מרגישה את הפופיק מתמלא במים
בת 18 עם מדים של זיעה לומדת אבנים ומדרגות, ילדת זיכרון
עם הזמן ידעתי על כל אבן ועל כל מדרגה, בדיוק כמו שהבטחתם לנו
עם האנשים של האבנים הכי אהבתי לדבר,
האמת שבעיקר הקשבתי, בזכותם למדתי להכיר את האבנים בשמות
את כולכם למדתי- מה אהבתם לאכול, מתי דיברתם לראשונה
ולמה אתם כאן
עם הזמן גם ידעתי על השמות שמאחורי האנדרטה החדשה, ששמך היה חרוט בו
בכנסיות ובזה הייתי הכי טובה בסוף
אחרי שנה החלפתי את המדים המבריקים במדים מכותנה, עם חורים בבית שחי
ואת האבנים של ירושלים החליפו לי בחול של מדבר
את האבנים התחלתי להכיר קצת אחרת
כשנסענו באוטובוס הייתי עם מדים ירוקים של זיעה והיה לי זר גדול ביד
כשסיימתם לירות באוויר היו לי מים בפופיק כמו פעם והייתי צריכה להניח זר על החול
הסיפורים שלי כבר לא עניינו אף אחד,
גם לא אותי
יום אחד התקשרת וסיפרת שעופר נהרג, את הסיפור הזה ממש לא רציתי לזכור וגם לא ללמוד
זכרתי דברים אחרים, כמו שלא שמעת, הוא לחש לי באוזן שהשמלה מאוד יפה ומתאימה לי לעיניים
ושבזכותו אני יודעת שש בש מעולה
את אמא שלו גם לא הכרתי מהמדרגות, אלא מפעם אחת שהיינו בים והיא באה להביא לנו סנביצ'ים
פעם ראשונה שהרגשתי ממש מפגרת להיות ילדה של זיכרון
שהלכנו ללוויה שלך המדרגות נראו אחרת, גם האבנים
ביום הזיכרון, אני זוכרת מה שלחשת לי אז וגם חולמת על לנצח אותך בשש בש כמו שהבטחת
תליתי כביסה שלא תתייבש, לפחות היא נקייה, מה שאי אפשר להגיד עלי.
ירד עליה גשם אמרת
"לא אכפת לי שתייבש בשני, יותר נוח לי"
נתקעתי על שיר מהפסקול של אמילי:
למה?
למה לכל דבר חייבת להיות סיבה, למה
אמילי,שוב רואה את הסרט ושוב
כל פעם בא לי להיכנס פנימה, להכניס רגל לתוך המסך ואז את השנייה, להכיר אותך, ללמוד אותך
לנסוע איתך על אופניים בפריז, לעולל תעלולים, להיות שחור לבן ואז בצבע
לחבר בין אנשים, להחזיר לרעים, לשמח את הטובים
מ-צ-י-א-ו-ת
הדמיון שלי חוצה גבולות, יותר מידי בדידות בגיל ילדות פסיק נקודה
מילים מתוך השיר-
It’s hard but you know it’s worth the fight
Cause you know you’ve got the truth on your side
When the accusations fly, hold tight Don’t be afraid of what they’ll say
Who cares what cowards think, anyway
They will understand one day, one day
אצלך בפגישה השבועית.
הגיע הזמן ואין מה לפחד, ממקום חזק יותר אפשר עכשיו להתמודד
"את הנעשה אין להשיב"
שחור, אפור, לבן של עננים
למי יש כוח לעורר את העבר
לטפל בצלקות שהתרגלתי אליהם כמו לקעקוע חדש
לי אין קעקועים, יש לי מספיק משלי מבפנים
it's hard, hard not to sit on your hands
And bury your head in the sand
Hard not to make other plans
And claim that you’ve done all you can all along
And life must go on
הגיע הזמן?
כותרות העיתון של היום ישכחו כבר מחר
לא אצלי, זוכרת הכול גם את מה שרציתי לשכוח
קוראת לה-
אמילי! חכי לי! אני באה, עולה על האופניים הסגולות שלי לדהור איתך לאן שתגידי, שחור לבן צבוע
רק תגידי לאן
בפריז לא הייתי, אני צריכה לנסוע לשם לחפש אותה.
עוד הפרעה, אחת שתיים שלוש, בדיקה!
כולן נוכחות? יפה
נא להתפקד!
אפשר להמשיך הלאה?
כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. כשהסרט נגמר החיים מתחילים, הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים. כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר. כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר. סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר? רע יותר?
- לא יודעת מה יותר. משהו אחר.
שומעת את כולם קוראים "עשר, תשע, שמונה"... ואני בעולם שלי,
תחושה מוזרה עוטפת אותי, תחושת פרידה והתרגשות
2010 הייתה עבורי שנה של שינוי
שנה שהתחילה בהתנפצות הלב לחלקיקים קטנים, כמו נמלים קטנות ועוקצות
התחלה חדשה מאפס- עבודה, דירה, חיים
שנה של פרידות מאנשים אהובים, מגוש פרווה לבן גדול, ממי שחשבתי שהייתי.
קשה לתאר את המסע הזה,
דומה למגדל של לגו, שהתפרק לחלקיקים ועכשיו מתחילים לבנות אותו מחדש, לבד.
לא תיארתי לעצמי שבסוף השנה הזאת אשב לי פה בת"א בגשם, עוגייה ענקית מרוחה לי על כל הפרצוף כותבת פה על מה שלא חלמתי שיקרה.
הולכת מהדירה בכרם לעבר הצומת,
רוצה להיטמע בתוך המרצפות המלוכלכות מהאנשים והמכוניות שעליהם
להיעלם, להפך לגרגיר אבק.
שבר שבר, גרגר גרגר, אספתי את עצמי למי שנהפכתי להיות, אותה אחת שגם עכשיו מפתיעה אותי
מכניסה לחיי אנשים חדשים, יקרים, אהובים שעטפו אותי בחום
מקבלים אותי כפי שאני- עם ההרס, העצב, הדמעות והנזלת שעטפו לי את הפנים
אותם אנשים שהיום נהפכו להיות החברים הכי טובים שלי.
קמה בבוקר, מגלה שיש סיבה לחיים,
מסתובבת לי כמו רוח בשוק- מריחה את הפירות, הירקות, הג'יפה על הרצפה
מגלה שהעולם ממשיך, שאולי הגיע הזמן שלי גם.
והוא הגיע- בדמות ספרים, סרטים, שירים
היו לילות של בכי, בקרים של שקט
וימים של יתמות, יתמות שלי מול ההתמודדות
לאט לאט, בלי ששמתי לב- אספתי את עצמי
מתחילה לגלות שיש סיבה, מתרגלת לשינוי הענק, בהתחלה בשקט ואז בסקרנות גדולה.
מי אני? בטח לא מה שחשבתי
אני מגלה כל יום מחדש כמה גדלתי בתקופה הזאת, כמה השינוי היה הכרחי
כמה הכאב היה נדרש כדי לגלות מחדש, להסתכל על דברים אחרת
היום ממקום אחר, אני יודעת שיש עוד הרבה מה לגלות וזאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי.
2010 יקרה, אפרד ממך יפה, בחיבוק גדולה מהול בדמעה קטנה
כזאת שמתחילה לנזול על הלחי ונבלעת בצוואר ואז בחולצה, נטמעת ונעלמת.
רציתי להגיד לך תודה, על כל המתנות שהענקת לי,
על האנשים הטובים שהכרת לי בדרך, גם אלה שכבר לא פה היום
ושלום לך 2011, מקווה שתהיי שנה מעולה, כמעט כמו הקודמת, מהולה בשמחה וצחוק
בחוויות חדשות, באהבה גדולה, בחקירה ולמידה של מה ואיך, פה- עכשיו- הרגע.
