כתיבה פורקת

מאז שפתחתי את הבלוג הזה קיבלתי הרבה ביקורות ושאלות מקרובים אלי,
היו פעמים שהרגישו שחשפתי יותר מידי, שנחשפתי יותר מידי
עלו שאלות ותהיות מאנשים קרובים
גם תגובות ורגשות שהתעוררו אצל אנשים שבכלל לא מכירים אותי, לא ראו אותי מעולם
שריגשו אותי, היו חברים שאמרו שלמדו להכיר אותי אחרת

יש כתיבה יוצרת ויש כתיבה פורקת, אני כותבת כתיבה פורקת
אני לוקחת את כל מה שיושב לי על הלב, מקפצ'צ'ת ויורה החוצה.
זוכרת שעוד לפני שידעתי לכתוב היה לי שפה מיוחדת ובגיל חמש לפני כיתה א' היו לי מחברות מלאות בכתבי סתרים, התכתבתי עם פיות
עם השנים המילים הפכו בעיקר לשירים, לרשימות, לברכות והיום לשיתוף
אני לא כותבת כדי שיגידו שאני בלוגרית מהוללת, או יוצרת מדהימה
פשוט ככה יותר קל לי, להגיד לעצמי ולאחרים מה אני מרגישה
בלי לפחד מביקורת או ממה יחשבו עלי
זאת אני, על כל הטוב והרע שבי, על כל הפחדים, החלומות והחששות שלי
בתקופה האחרונה גיליתי שדווקא השיתוף הזר הזה מספק לי נחמה,
גורם לאנשים להזדהות ולהגיב לי ממקום של אי דעה קדומה, נטול הכרות
במשך שנים כתבתי בזהות בדויה, כנראה שהיום בצורה מסוימת הפסקתי לפחד, בעיקר מעצמי
בדיוק עכשיו, כשאני חולה מול המקלדת ומרגישה רע,
מרגיש לי טוב לפרוק כאן את הרגשות שלי ולא להצטדק עליהם.

יש אנשים של מילים, כאלה שיותר קל להם להסביר עצמם בכתב, לדבר או לשתף
היום זה דבר שכבר לא צריך להתנצל עליו
מילים מזכירות לי כמה אני אוהבת לקרוא ולהקשיב להם יותר מפעם,
להיות קשובה יותר שמדברים איתי, להיות קשובה יותר אלי, לקולות שבי
אחד המנהגים שהכי מאפיינים אותי הם לשמוע מילים,
ששיר נכנס לי ללב אני שומעת וקוראת כל מילה שבו,
בדיוק היום שלחו לי שיר שלא קראתי קודם ונראה לי כסיום טוב (הדגשתי בכוונה חלק מהם);

את תלכי בשדה / לאה גולדברג

האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם

ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם

או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן

ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב

ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב

את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם

את תלכי בשדה לבדך...

ולמי שרוצה לשמוע-

שבוע טוב!

דמיון חופשי

אני חיה את השיר הזה יותר מתמיד עכשיו, תמיד אהבתי אותו.

מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה חיה יותר מתמיד, חווה, מתרגשת, עצובה ושמחה, בוכה וצוחקת
נותנת לעצמי להיות מי שאני בלי ביקורת ובלי מעצורים
 מרגישה, שלעתים בעיצומו של תהליך יוצא יותר להסתכל קדימה, לעבר המטרה
 פחות להתייחס לשינויים או למה שקורה בדרך, פחות לחוות.
אני מנסה לחוות כל רגע בחיים שלי, בעיקר בגלל שלאחרונה ראיתי גם בכמה קלות אפשר לאבד אותם.
התהליך הזה שחלק מפחדים ללכת בו, ההכרות עם עצמך, עם כל מה שכרוך בכך, הוא לא קל
אני בחרתי בו.
התקופה האחרונה הראתה לי בדרכה האכזרית כמה קל לאבד הכל,
הכאב שמכה בלי יכולת להבין או לשלוט מהצד, לראות אדם אהוב קמל למולך
 פרידות, דבר שמעולם לא הצטיינתי בו, גורמות לי להסתכל על החיים אחרת,
לשמוח על המסלול שבחרתי.
בין העצב יש גם שמחה, רגעים יפים- רגעי דמיון חופשי,
בהם אני מרשה לעצמי לקחת אותם ולהפוך אותם למציאות קיימת.
תקופה לא קלה אבל מלמדת, גורמת לי להרגיש שההכרות הזאת עם מי ומה שאני
הופכת אותי לאדם שלם יותר עם עצמו ועם הסביבה.
פעם ראשונה בחורף שאין לי רצון להיעלם עד הקיץ,
הריחות והסערות האלה ממחישות לי בצורה הכי טבעית שגם זה חלק מתהליך, כמו שלי. 

סטירות של החיים

סטירה מצלצלת,
לחי ימין שלי כואבת
עד שהיא מחלימה באה לחי שמאל, מקבלת אחת רצינית שמעיפה לי את הפנים הצידה,
הראש מושמט, המבט מסתכל ואומר בלי מילים: למה?
יש שאלות שאין עליהם תשובה
הדבר היחיד בר השוויון פה הוא- לידה ומוות
כולנו נולדים, בלי בחירה כמובן וכולנו מתים
בלי הבדלים

מדהים, פה אין אפליה
בבסיס שלנו גם אם נתכחש לזה, כולנו בסוף נמות, אין מה לפחד חברים
קשה לקלוט, קשה לקבל, אבל אלו החיים

שאלות שעולות לי לאחרונה- האם כל רגע בחיים שלי מנוצל?
אני מפרשת את זה שונה, מאמינה שאם אני כאן אני משתדלת לעשות טוב
לקבל את עצמי ואת הסובבים עד כמה שניתן
לקבל גם דברים פחות טובים, המשימה הקשה ביותר עבור כולנו
ההתמודדות

לקום בבוקר, לחיות, פשוט ככה
לחיות גם אומר לבכות, לצחוק, לשמוח
לחבק ולאהוב, לכעוס
פשוט לחוות כל רגע, כאילו זה הרגע האחרון
הכל בסדר, גם אם תחשבו שאני מוזרה, שונה, או משעממת
טוב לי עם זה

כשאלך יום אחד, אוכל להסתכל אחורה ולהיות שלמה עם הימים האלה
כי חייתי אותם, כל רגע ודקה מהם
פשוט ככה