ימים של שקט

הנה הם באים ימים של שקט
אחרי הרעש הגדול והנורא
אפשר לנוח קצת על המרפסת
ולאסוף את שברי הסערה

הנה הם באים ימים של שקט
כבר שכחתי איך שהם נראים

חודש, חודשים?
סוג של הדממת מערכות,
הולכת לישון מוקדם, קמה מוקדם, קוראת
נוסעת לעבודה באופניים דרך הפארק, ריח של אקפליטוסים באוויר, אחד הריחות האהובים עלי
אין דרישות
אין הפרעות
שקט, שיש בו סוג של ריק
ריק טוב

קשה לי עם שקט, אף פעם לא הסתדרנו טוב, יחסי אהבה שנאה
גם בתקופה במושב, אהבתי את הרגעים האלה ועם זה היה לי קשה איתם
מוזר, לפעמים מה שהכי רוצים מתגלה גם כקושי
פתאום השקט נעים, מזכיר לילות של שמיים מלאי כוכבים בסיני, המקום הכי אהוב עלי
ונמצא פה בבית

יש עצב, לא אשקר, בא והולך
אבל פתאום רגוע, אין ציפיות ואין דרישות
הרבה לבד, נוסעת לבד על האופניים, יושבת בים, ביפו
עוד ספר, עוד שיחה טובה עם עצמי, בשקט קל לנו יותר להכיר
אני ואת, את ואני
ימים של שקט, טוב להיזכר איך שהם נראים.

רגשות אשם

אני משתייכת לסוג האנשים שיש להם כל הזמן רגשות אשם,
תחושת ה"לא בסדר",
אפילו אם זאת הקטנה ביותר,
היא לא זזה ממני, אוכלת כל חלקה טובה
"את לא בסדר"

בראש שלי מתחילות תיאוריות שונות ומשונות למצב הזה
לא מצדדות בצד שלי, לוקחות את הצד המאשים
אני לא יודעת לריב, לא לשים גבולות

סולחת בקלות, אולי מצפה שגם לי יסלחו בקלות, מה שלא קורה
החולשה הזאת שקופה, לעתים נדמה לי שאנשים מנצלים אותה, לעתים לא
אני נוטה לסלוח במהירות

בזמן האחרון שמתי לי קצת גבולות, דברים שאני לא מוכנה לוותר עליהם
מצד שני, כמו כל אדם מתגלות בי החולשות
חשבתי לעצמי שאולי באספקט הזה כדאי גם לשים גבולות, מעט פרופורציות

אולי זה סתם יום רע, יום ראשון שכזה
מחר יום חדש, זאת נחמה שלעולם לא נגמרת

ילדה של חמישי

יש לי יומיים בשבוע שהם רק שלי, אותם אני לא חולקת עם אף אחד
מצחיק, יום אחד מסמן את תחילת השבוע והשני את סופו

התחלתי לרקוד, בימי חמישי
תמיד ידעתי שלרקוד אני לא יודעת, אבל חלמתי
נולדתי חסרת קורדינציה וחוש קצב.

בתור ילדה רציתי להשתתף בחוג ריקוד,
ללבוש את החצאית של הבלט, לא העזתי לבקש
שכבר הלכתי, התביישתי בעצמי, במראה שלי, בעובדה שלא ידעתי לזוז
מסתכלת על כל הבנות מהצד ומקנאה
חוזרת הביתה אפילו יותר עצובה ממקודם

עברו שנים ואני המשכתי לפחד לנסות לרקוד

אזרתי אומץ והתחלתי לרקוד בימי חמישי!
עומדת עם קבוצת נשים בכל הגילאים, שומעת מוזיקה לטינית וזזה כמו מפגרת
נראית דבילית ולא אכפת לי, מסתכלת על המורה מנענת את הטוסיק ומנענעת גם,
לא מסתכלת עלי במראה- אני כבר לא שמנה מידי, לא עקומה, לא משקפופרית, לא מוזרה
אני מי שאני וסלחנית
צוחקת, מחייכת, קופצת הכי גבוה באוויר, מרימה ידיים, מוחאת כפיים ומקבלת אותה,
את הילדה שלא הייתי, שהדחקתי
מוציאה אותה לחופשי, שמחה להכיר אותה קצת והיא צצה כל פעם מחדש
קופצת מאושרת שהיא סוף סוף רוקדת ומרגישה שזה הכי יפה בעולם
אוהבת אותה מאוד, את הילדה הזאת, נותנת לה גם לבכות אם בא לה,
גם ככה לא רואים במשקפיים :)

אני אוהבת את ימי חמישי

מעצבן אותי

נהיה קשה לכתוב, נהיה קשה לצאת מהבית,
רק להתעצבן לא נהיה קשה-
על מה לא?
יום קשה בעבודה, בית מלוכלך
צלחות בכיור
חוסר קרדיט או פרגון
מס על מלגות לסטודנטים
קילו יותר או פחות
אורז שנשרף...
יאללה מה נהיה איתי,
גזרתי ציפורנים והורדתי את הלק לאות מחאה,ברדקיסטית אמיתית
מנסה להעסיק את עצמי במחשבות על העיקר ולא על התפל
רק שאת העיקר קשה לפעמים למצוא...
אין שוקולד במקרר ולא חלב- למה אני לא קונה חלב לעזאזל?
לא ברור לי כל הנושא הזה
אין לי כוח לצאת, עוד דרינק, עוד פלרטוט, עייפתי מהשטויות
ספר חדש וניסיונות מניעה משימי להתאבד יותר מרגשות אותי
הכל שטויות ,באמת
הפגנה הבאה שתהיה למען זכויות הסטודנטים אני באה, לא סטודנטית,
אבל בחייאת זה מעצבן לא?!