מלטה.
טסנו כל החברה,
לקחתי את אמא
עכשיו אני במקדונלדס, כי יש פה קליטה וזה לא עולה לי כסף
התלוננתי שלא קיבלתי תגובות על הפוסטים האחרונים,
פתחתי את המחשב וקיבלתי תגובה,
שהפוסט בנאלי, שאני לא חושפת את הבעיות האמיתיות שלי
אולי זה נכון, הפחד הזה להעמיד על במה את כל הכאבים, ההפרעות האמיתיות שלי
הפחדים
אני עם אמא שלי, בחופשה הראשונה שלנו ביחד אי פעם,
מגיע לה לאמא,
החלטתי לנסוע כי רציתי לקחת אותה, לתת לה חופש כמו שצריך.
קשה,
בכלל לפני הטיסה, אמרתי לשותף שלי שקשה לי, והתחלתי לבכות כמו מפגרת, אולי מהתרגשות ואולי מפחד להיות עם אמא.
ובכלל פה, אני מגלה כמה אנחנו דומות, וזה מפחיד גם,
ופתאום יש שיחות לתוך הלילה, עצבים לפעמים ואהבה גדולה
אמא שלי,
כמה שהמילה הזאת מורכבת בשבילי
משחקת לי עם אמא כל השנים במשחקי תפקידים, אני אמא, היא אמא
מנסה להסביר לה על השנים שעברו מאז שעזבתי את הבית,
על אהבה,
על קשיים,
על שמחה
הרבה מרחק, והרבה קרבה, המורכבות הענקית הזאת שביחסים בינינו ובכלל בין אמא לבת
היו שנים שכעסתי ולא הבנתי
הולכות בסימטאות, הרומנטיות האלה, כל היופי הזה,
העיניים שלה שדומות לשלי, כולה בעצם
מתחילה לגלות בה צדדים שונים
ובכלל בשנים האחרונות אני מנסה יותר לסלוח, יותר להבין, עם כל הקושי הכרוך בזה
ולראות אותה, את אמא שלי, פתאום בתור אישה, חברה, ופחות בתור אמא
ופתאום להבין, להפסיק לדרוש
כמוני, עם כאבים משלה, צלקות משלה, חורים משלה...
ובכל זאת ברחתי מהמלון עכשיו כדי לכתוב להוציא הכל, לנסות להבין
וגם אם עדיין כמה שלא אנסה לא אוכל לקבל אותה בדיוק כפי שהיא, כמו שהיא לא תוכל לקבל אותי כפי שאני
אבל קל יותר
להבין פתאום את מה שלא הבנתי קודם,
ובגלל שאני יודעת שהיא לא תקרא את זה, אני רוצה לשתף ובעיקר להגיד לעצמי בקול גדול
שאני אוהבת אותך אמא,
באמת באמת...ואני מבינה את הכל
ובעיקר אותך
גם שקשה, אחרי הכל את אמא שלי...
ודווקא פה במקדונלדס, שאני שונאת, בפינה, הכי נוח לי שלא יראו אותי,
מקנחת את האף בשרוול, את העיניים ואומרת את זה פה על הבמה האישית שלי,
לא מפחדת שתגידו שאני בנאלית או קיטשית או סתם...
התחלתי לקרוא את לא שם זין של דן בן אמוץ, ספר מעולה
ממש יפה פה במלטה
