יום שבת, 25 בספטמבר 2010

חופש!!!

אני אוהבת את תקופות החגים, כל חג לא משנה מה-
העיקר שקיימת בתוכו האפשרות להתבטל וללכת לים, אלו פרמטרים חשובים שאי אפשר לוותר עליהם לדעתי.
החל מיום רביעי ועד להיום בעצם העסקתי את עצמי בלא כלום, זה היה נהדר.
פעם הייתי ממש פעילה, מאז שהתחלתי לעבוד בתפקיד הנוכחי, שכולל בתוכו יתרונות נהדרים אבל גם את העובדה שצריך להיות זמין, כל הזמן, גם בחופשים חגים ומועדי ישראל.
היום לדוגמא- קמתי ב12, אחרי 12 שעות שינה, שזה לפי דעתי סימן לזה שאני מאוד רוצה לחזור להיות מתבגרת, להתלונן על זה שאף אחד לא מבין אותי ולשנוא את ההורים שלי, לא כולל את אלמנט החצ'קונים על הפנים.

החלטתי שזאת הזדמנות נהדרת להתחיל לעשות משהו שלא עשיתי הרבה זמן-
לראות טלוויזיה, כיאה למתבטלת אמיתית וגם לצאת ולשתות... בלי להיות בלחץ של "מחר צריך לקום לעבודה"
אפילו התחלתי לראות מחוברים, אני חייבת להודות שאחרי נדנודים מחברים הבנתי שמדובר בקונספט ציני ואמיתי, הגדרתי לעצמי מטרה של חמישה פרקים בכל יום.
 אני עדיין מתעסקת בשאלה איזה מהנשים יותר ממורמרת, והאם ככה אני אראה בעוד כמה שנים?... די מדכא.

היום הלכתי לביקור השבועי אצל סבתא שלי, שתינו קפה קר, עישנו מלא סיגריות, היא התלוננה שהחיים נוראיים, שהיא שונאת את כולם,  שום דבר מיוחד למעשה...
בדרך חשבתי לעצמי מה כדאי לעשות הלאה, כמה טלפונים העלו את התשובה שבשעות הקרובות זה יהיה כלום, זה טוב, די התרגלתי לרעיון.

אני מנסה לאלף את שימי - הגורה החדשה שלי שבתמונה,
עד לפני כמה ימים חשבנו שהיא זכר בכלל, החלטתי להשאיר לה את השם כי אני מאמינה בשוויון זכויות אמיתי.
היא נראית לי בעלת פוטנציאל להיות גורה מחוננת!
בוויכוח שעלה עם חברה טובה, היא טענה שאי אפשר לחנך חתולים, אני טענתי שהכל אפשרי,
זה מוטו שאימצתי ישירות מבית היוצר של של המ"פ בגבעתי, הוא גם טען שאין כזה דבר לא, זה רק כן במסווה מתוחכם, אדם יקר.

אני מבלה יותר ויותר עם עצמי, השותף בחופש, רוב החברים בחו"ל ומ' במילואים, חייבת ללמוד להיות לבד עם עצמי, אני שונאת להיות לבד כי אני משתעממת ממש מהר ואז מתחילות לי כל מיני מחשבות אבדניות
בגלל זה אני פה כותבת לכם כל מיני שטויות ומצפה שאתם תקשיבו לי.

בכל מקרה, החלטתי שלהיות לבד זה נהדר, זמן מצוין להעלות עוד פוסט, לסיים את הספר שלי שכבר חודש יושב ומחכה שאסיים לקרוא את הפרק האחרון, אאלף את שימי להיות גורת סופר על,
אנקה את הבית (בתקווה מתישהו שתהיה לי מוזה למטלה הבזויה הזאת) וארגיש שניצלתי את הזמן בצורה הכי אפקטיבית.

בינתיים ועד לירידה המתוכננת לחצי האי, אני אאחל לכם המשך בטלה נעימה,
וחג שמח :)

יום שלישי, 21 בספטמבר 2010

להנות מהדרך


מאז הפוסט האחרון שכתבתי, אני כל הזמן מעסיקה את עצמי במחשבה מה אני אכתוב עכשיו?
מה יעניין?
על מה אני אקבל תגובות?
האם יאהבו את זה?
כך יצא שכל רעיון שעלה לי, או חשבתי עליו נראה לי מאוד בנאלי, יומרני, מצ'עמם...
פתאום כל ההתלהבות שהייתה לי שפתחתי אותו, כל האומץ שלקח לי כדי לעשות את הצעד, התגמד למול התהליך
היה לי לא כיף, מבאס...לא היה לי חשק בכלל לכתוב.
ביום ראשון שאלו אותי, האם אני דואגת להנות מהדרך?
והאמת שזה די מאפיין אותי, מסמנת כל פעם מטרות וחלומות חדשים ודואגת להשיג אותם... תמיד יש שאיפות, מטרות וחלומות חדשים, נכון?
אני שוכחת להנות מהדרך...
אני זוכרת את הטרק שעשיתי לפני כמה שנים בנפאל, כמה התלבטתי איזה מסלול לעשות,
מה לקחת, עם מי ללכת, איך להגיע, איזה ציוד חובה לקחת...הבנתם בטח.
תוך כדי הטיפוס שכחתי להנות מהנוף, מהכפרים המהממים שבדרך, עכשיו במבט לאחור שאני מסתכלת בתמונות אני נזכרת יותר, אבל כל מה שעניין אותי באותו רגע הוא להגיע לפס- הנקודה הגבוה ביותר ולעלות אותה, ואחרי כמובן כמו תמיד היו לי כבר תכניות ל-3 חודשים הבאים,שתוך כדי הטיפוס התעסקתי בהם די הרבה...
זה קורה כמעט לרבים מאיתנו-
מכינים ארוחת ערב לחברים, מארחים, תוך כדי שוכחים שהערב עצמו היה בכלל בשבילנו, שנהנה, כל מה שחשוב הוא אם יש מספיק אוכל, לדאוג שאף אחד לא נשאר לבד, כלים, קינוח וכדומה...
חופשה משפחתית? שכנו גם לתת זמן איכות למשפחה עצמה, הרבה פעמים אנחנו פשוט מרוכזים בשטויות, בדברים הקטנים והמעצבנים ושוכחים...
שוכחים להנות מהדרך
אז לאלו שקוראים ואומרים לעצמם שהם תמיד נהנים מהדרך, כל הכבוד לכם! אבל אולי רק אולי תזכרו באותה פעם שנסעתם לטיול ונתקעתם בפקק או שהייתם בשדה והיה מלא תור...
אם לא אתם במקום מעולה, ספרו לי את הסוד,
בינתיים אני אנסה לבד, לאט לאט, להנות מהעכשיו, להסתכל על הנוף שבדרך, להריח, להרגיש ולחוות.
לשתות את הקפה שלי תוך כדי שאני כותבת לכם פה, ללטף את הגור/ה שלי (אנחנו לא יודעים אם הוא בן או בת עוד... ) ולשמוח שכתבתי לכם על מה שבאמת בא לי,
שנהניתי מהדרך :)

צ'או לבינתיים,
שיהיה חג שמייח

יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

סליחה קלה

                                                    
יום כיפור מתקרב, ליום הזה תמיד הייתה השפעה חזקה עלי
כולם מבקשים סליחה מכולם- האם אנחנו באמת סולחים?
הקלות שבה אנחנו אומרים- סליחה, סלחתי
אבל בלב, בגוף עצמו אנחנו זוכרים, לא שוכחים ולא סולחים.

לא סלחתי באמת.
את המסיבת פיג'מות של כיתה ו', אני זוכרת עד היום- כמה רציתי להיות מוזמנת
מקשיבה לתכניות מהצד ומתפללת בלילה חזק- הלוואי שיזמינו אותי הפעם, הלוואי!
אני זוכרת את היום של ההזמנות לבנות בכיתה ועד עכשיו, יותר מעשור אחרי, עומד לי העלבון בגרון-
אותי לא הזמינו

השתלשלות האירועים לא רלוונטית, אבל עד היום אני זוכרת את התחושה של להיות שונה, לא כמו "כולם",
להיות לבד

שנים עברו, אבל אני לא שכחתי ולא סלחתי.
על צלקות הילדות, כמו לכולנו, התווספו צלקות חדשות- אהבה, אירועים קשים, מוות, פיטורים
חוויות החיים הבוגרים

לפני מס' חודשים נסעתי על האופניים, נתקלתי בחבר רחוק, שהיה איתי באותה כיתה ביסודי.
הוא היה נראה קורן והסתובב עם שרשרת הוואי לבנה, באמצע ת"א, מה שהיה די משעשע
כישבנו במרפסת בדירה, מעבירים חוויות מהשנים שלא התראינו, הוא שאל אותי אם סלחתי
עניתי שכן
"לירון, רואים שלא סלחת, באמת" 
שאל איך זה להסתובב עם כל הכעס הזה בפנים, כל המשקל שלו
טען שזה נורא כבד, לדעתו איזה חמישים אחוז ממשקל הגוף, לפחות

ליוויתי אותו שהלך מסתכלת עליו נעלם לי מהעין,
כמה קל הוא היה נראה ומחויך, קינאתי בו על האומץ
התיישבתי על אחד הספסלים והתחלתי לבכות, הכול יצא
ואז התחלתי לצחוק והדמעות על הפנים
טוב להוציא את הכול

קמתי והלכתי, ניסיתי ואמרתי לעצמי- הפעם אני סולחת, אני סולחת באמת, גם לי!
על השנים שהסתובבתי עם הכעס העצום הזה בתוכי
על העובדה שקרו דברים גם לא באשמתי
הרגשתי טיפה קלה יותר


מאז ירדתי קצת במשקל הכעסים,
היום אני רוצה להמשיך לנסות בכל יום לסלוח אבל באמת, גם לי.
אבל אני עוד לומדת, כל יום מחדש.


*מוקדש לגיל

יום שני, 13 בספטמבר 2010

יום הצרכן העצבני

היום התחיל לי על רגל שמאל,
לא ישנתי טוב,
הייתי עייפה,
היו לי סידורים, שונאת סידורים!

התחלתי בסופר, הסניף השנוא עלי ברחוב ארלוזרוב,
רציתי לעבור דירה רק כדי לא להגיע אליו יותר, בסוף מצאתי דירה מדהימה- שכוללת גם את הסופר.
אני מגיעה בבוקר, אחה"צ ובערב התורים ארוכים מעייפים ומתישים...
2 קופות פתוחות, הלכתי לזאת עם התור הקצר יותר כמובן
"בוקר טוב", אמרתי
"כרטיס מועדון?" מזמזמת את המס'
"יש לך מעל 10 פריטים" נענתי
"אבל יש רק 2 קופות!!"
"רק הפעם אני אוותר לך" ענתה
מעצבן.

המשיך בעבודה, בדקתי את החשבונית של חברת הסלולר לקראת סוף היום,
חודש שעבר חייבו אותי על 90 שקלים- "עדכון חבילת גלישה"
הסכימו לוותר, אני כבר 10 שנים בחברה
אז הסכימו.
בחשבונית החדשה ההסכם שביני לבין הנציגה נעלם לו כלא היה
מעצבן, נכון?
אני משתדלת לא להתעצבן
התקשרתי שוב,
"מס' 18 בתור"
ניתקתי.

אני צרכן שקט,
כועס בלב, לא יוזם עצומות
לא מספר
משלים בשקט עם הדריסה.

חזרתי הביתה,
עצבנית...
הטלוויזיה פתוחה, חדשות ברקע, שוב פרסומת בפעם האלף

חברת הסלולר מזמרת לה בכל רגע אפשרי- "בשבילך"
הסופר בפריסה ארצית מזמר- "עושים הכל למענך"


פתאום חשבתי לעצמי מה היה קורה אם את כל תקציבי המדיה הענקיים היום משקיעים באמת בשבילנו,
בגיוס כוח אדם גדול יותר, באיוש עוד קופות, עוד מוקדנים, בתנאים יותר טובים לעובדים שתמיד נראים ונשמעים שלהם אין כוח אלייך ולא למקום.


מה היה קורה?
אבל כנראה שבראש שלי, בפנטזיית הצרכן שלי, החלומות ימשיכו להיות חלומות
ימשיכו לעשות טעויות, קופאיות ימשיכו לרטון, תורים יתארכו...
רק אני אמשיך לחלום, על ימים טובים יותר...

בינתיים אני אצטרך להסתפק בשלל המזמורים על המרקע ועל מסך המחשב.
.


יום שבת, 11 בספטמבר 2010

הפרעות השנה החדשה

עוד שנה עברה.
אירוע, תאריך,מאורע...איך שלא אקרא לזה
אני תמיד הייתי אדם של רשימות
כזה שכל אירוע (שנה חדשה, עברית ולועזית, יומולדת, שנת לימודים, צבא, אוניברסיטה, עבודה...) עושה רשימה.
מה אני רוצה,
מה אני מאחלת לעצמי,
מה החלומות שלי, הסטיות שלי,
מה אני שונאת, מה אני רוצה שישתנה

ברכה לשנה חדשה,
להתחלה חדשה,
למחיקה חדשה, לטעם חדש, להישג, הכול

באופן די מפתיע, עברתי מאדם של רשימות לאדם של מעשים
הרשימות שלי השתנו
הברכות שלי השתנו

בשבילי, בשביל אחרים
כחלק מהמסע שלי התמידי, להבין יותר- אותי, את הסובב

לשנה החדשה איחלתי לעצמי הרבה אומץ ותעוזה כדי להגשים את החלומות שלי
איחלתי לי סבלנות, כדי לחכות להם, לתהליך הבלתי פוסק של ההשגה שלהם
איחלתי לי ולעולם להיות רחמן יותר, כלפי העצמי, כלפי האחר
איחלתי קבלה, של המצב כפי שהוא, שלעתים הוא לא הכי אופטימלי, לא הכי מספק
איחלתי שנה טובה יותר, לי ולכם


שנלמד, לקבל קצת את עצמנו, לפני שאנחנו שופטים אחרים, מצב וסביבה
שנלמד לאהוב ולא רק מול המראה
באמת לאהוב, את מי שאנחנו
אולי ככה יהיה לנו יותר קל לאהוב את האחר

אולי...

שנה טובה,
לירון