שלום חבר יקר

היום אמרנו שלום בפעם האחרונה,

לא כמו פעם אני יודעת שלא אראה אותך יותר,

לא תצחק שאני פולנייה, לא תגיד שאתה לא רעב, לא נריב על מי יגור ברחובות.

היינו כ"כ שונים,

אני צברית מת"א, אתה עולה חדש, חייל בודד

אני רוטנת, אתה תמיד חיובי- אפילו מעצבן באופטימיות שלך

עם המוטו שלך "יהיה בסדר" אותו אמרת תמיד

גם לקראת הסוף שביקרתי אותך, צנון וצמוק, יושב לך על כיסא גלגלים, דיברת על לחזור למילואים

על זה שהכל בסדר, צוחק עלי שאני מדברת הרבה

יצאתי משם אחרי שיחה עם אשתך, בה שמעתי את האמת שאותה ניסית להסתיר מכולנו- מגונן כתמיד

יצאתי החוצה ולא יכולתי יותר, הדמעות הציפו מבפנים החוצה
 ידעתי שבקרוב נפרד

בלי ששמת לב, בדרכך המיוחדת, לימדת אותי מהי אופטימיות ושמחה

מהי צניעות

מהי אהבה- באהבה הגדולה שראיתי בינך לבין אשתך, בהקרבה האינסופית הזאת

גרמת לי להעריך את החיים מחדש

היום הפרידה סופית, עם גדוד שלם של האוהבים אותך, כל אלו שבאו לחבק ולהיפרד ממך, ממי שהיית

שהקראתי לך מול כולם, בחרתי להזכיר להם מי היית ולא את מותך

את הרגעים היפים, את הצחוק בעיניים, את החן האינסופי

חבר יקר אתה כבר חסר,

תודה על כל דקה שהיית בחיי

שלום יבגני,
כבר מתגעגעת

את יותר מדי

את יותר מדי/ יונה וולך

אל תביטי בדרך עד סופה 
אל תביטי בה 
אל תביטי בדרך עד סופה 

אל תושיטי יד כשאת רוצה 
אל תושיטי יד 
אל תושיטי יד כשאת רוצה 

את יותר מדי 
יותר מדי, יותר מדי 
רוצה, רוצה, רוצה, רוצה 

אל תבכי בקול רם שאת בוכה 
אל תבכי בקול 
אל תבכי בקול רם שאת בוכה 

אל תשתקי לרגע כשאת שקטה 
אל תשתקי יותר 
אל תשתקי לרגע כשאת שקטה 

את יותר מדי...

אני יותר מדי,

אני יותר מדי אפילו לי

מרגע קבלת ההחלטה לפתוח הכל, להתעמת עם העבר

אין לאן לחזור

ההחלטה שאבה אותי אליה

אני רוצה טוב יותר, גבוה יותר

את כתבת- "לא יכולתי לעשות עם זה כלום, אתה שומע? לא יכולתי לעשות עם זה כלום"

קשה וזה יותר מדי

יותר מדי כואב

אבל החלטתי

מעולם לא הייתי שלמה יותר עם ההחלטה הזאת

לקחתי אותה בשתי ידיים, בעצמי

כדי שיהיה אפשר להמשיך הלאה

להיות מאושרת אפילו

בדרך הבריחה קורצת לי

קוראת לי אליה בקול מתוק

ואני מתפתה... רצה אליה בזרועות פתוחות ומחפשת את המקלט המוכר

אבל מהרגע שפתחתי הכל

זה כבר גלוי

צף

והבריחה גם היא גלויה, מה שהופך אותה להרבה פחות אפשרית מפעם

עכשיו זה אני מולי, מולה

אני נחושה לנצח הכל

כמו תמיד

להגיע למקום טוב עם עצמי

לדעת שזה פתור, לפחות בשבילי

הדרך קשה, גם לי זה יותר מדי

אבל אפשרי

אני בדרך, בדרך אל סופה

חיה בסרט Amelie

קר, קר בחוץ ולפעמים גם בפנים.

תליתי כביסה שלא תתייבש, לפחות היא נקייה, מה שאי אפשר להגיד עלי.

ירד עליה גשם אמרת

"לא אכפת לי שתייבש בשני, יותר נוח לי"

נתקעתי על שיר מהפסקול של אמילי:

למה?

למה לכל דבר חייבת להיות סיבה, למה

אמילי,שוב רואה את הסרט ושוב

כל פעם בא לי להיכנס פנימה, להכניס רגל לתוך המסך ואז את השנייה, להכיר אותך, ללמוד אותך

לנסוע איתך על אופניים בפריז, לעולל תעלולים, להיות שחור לבן ואז בצבע

לחבר בין אנשים, להחזיר לרעים, לשמח את הטובים

מ-צ-י-א-ו-ת

הדמיון שלי חוצה גבולות, יותר מידי בדידות בגיל ילדות פסיק נקודה

מילים מתוך השיר-

It’s hard but you know it’s worth the fight
Cause you know you’ve got the truth on your side
When the accusations fly, hold tight
Don’t be afraid of what they’ll say
Who cares what cowards think, anyway
They will understand one day, one day

אצלך בפגישה השבועית.

הגיע הזמן ואין מה לפחד, ממקום חזק יותר אפשר עכשיו להתמודד

"את הנעשה אין להשיב"

שחור, אפור, לבן של עננים

למי יש כוח לעורר את העבר

לטפל בצלקות שהתרגלתי אליהם כמו לקעקוע חדש

לי אין קעקועים, יש לי מספיק משלי מבפנים

it's hard, hard not to sit on your hands
And bury your head in the sand
Hard not to make other plans
And claim that you’ve done all you can all along
And life must go on

הגיע הזמן?

כותרות העיתון של היום ישכחו כבר מחר

לא אצלי, זוכרת הכול גם את מה שרציתי לשכוח

קוראת לה-

אמילי! חכי לי! אני באה, עולה על האופניים הסגולות שלי לדהור איתך לאן שתגידי, שחור לבן צבוע

רק תגידי לאן

בפריז לא הייתי, אני צריכה לנסוע לשם לחפש אותה.

עוד הפרעה, אחת שתיים שלוש, בדיקה!

כולן נוכחות? יפה

נא להתפקד!

אפשר להמשיך הלאה?

כי סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
כשהסרט נגמר החיים מתחילים,
הצלילים מתחילים כשאין כבר מלים.
כשנגמור את הצליל אז נתחיל צליל אחר.
כשנגמור את השיר אז נתחיל לדבר.
סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר.
- טוב יותר? רע יותר?
- לא יודעת מה יותר.
משהו אחר.

אני הולכת אלי

שומעת את כולם קוראים "עשר, תשע, שמונה"... ואני בעולם שלי,
תחושה מוזרה עוטפת אותי, תחושת פרידה והתרגשות
2010 הייתה עבורי שנה של שינוי
שנה שהתחילה בהתנפצות הלב לחלקיקים קטנים, כמו נמלים קטנות ועוקצות
התחלה חדשה מאפס- עבודה, דירה, חיים
שנה של פרידות מאנשים אהובים, מגוש פרווה לבן גדול, ממי שחשבתי שהייתי.

קשה לתאר את המסע הזה,
דומה למגדל של לגו, שהתפרק לחלקיקים ועכשיו מתחילים לבנות אותו מחדש, לבד.
לא תיארתי לעצמי שבסוף השנה הזאת אשב לי פה בת"א בגשם, עוגייה ענקית מרוחה לי על כל הפרצוף כותבת פה על מה שלא חלמתי שיקרה.

הולכת מהדירה בכרם לעבר הצומת,
רוצה להיטמע בתוך המרצפות המלוכלכות מהאנשים והמכוניות שעליהם
להיעלם, להפך לגרגיר אבק.

שבר שבר, גרגר גרגר, אספתי את עצמי למי שנהפכתי להיות, אותה אחת שגם עכשיו מפתיעה אותי
מכניסה לחיי אנשים חדשים, יקרים, אהובים שעטפו אותי בחום
מקבלים אותי כפי שאני- עם ההרס, העצב, הדמעות והנזלת שעטפו לי את הפנים
אותם אנשים שהיום נהפכו להיות החברים הכי טובים שלי.

קמה בבוקר, מגלה שיש סיבה לחיים,
מסתובבת לי כמו רוח בשוק- מריחה את הפירות, הירקות, הג'יפה על הרצפה
מגלה שהעולם ממשיך, שאולי הגיע הזמן שלי גם.

והוא הגיע- בדמות ספרים, סרטים, שירים
היו לילות של בכי, בקרים של שקט
וימים של יתמות, יתמות שלי מול ההתמודדות

לאט לאט, בלי ששמתי לב- אספתי את עצמי
מתחילה לגלות שיש סיבה, מתרגלת לשינוי הענק, בהתחלה בשקט ואז בסקרנות גדולה.
מי אני? בטח לא מה שחשבתי

אני מגלה כל יום מחדש כמה גדלתי בתקופה הזאת, כמה השינוי היה הכרחי
כמה הכאב היה נדרש כדי לגלות מחדש, להסתכל על דברים אחרת
היום ממקום אחר, אני יודעת שיש עוד הרבה מה לגלות וזאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי.

2010 יקרה, אפרד ממך יפה, בחיבוק גדולה מהול בדמעה קטנה
כזאת שמתחילה לנזול על הלחי ונבלעת בצוואר ואז בחולצה, נטמעת ונעלמת.
רציתי להגיד לך תודה, על כל המתנות שהענקת לי,
על האנשים הטובים שהכרת לי בדרך, גם אלה שכבר לא פה היום

ושלום לך 2011, מקווה שתהיי שנה מעולה, כמעט כמו הקודמת, מהולה בשמחה וצחוק
בחוויות חדשות, באהבה גדולה, בחקירה ולמידה של מה ואיך, פה- עכשיו- הרגע.

אני הולכת אלי,

אני.